פסק-דין בתיק ת"א 4101/02

1.      התובעת 1, ילידת 15.7.30 - בת 76 כיום -  נפגעה בתאונת דרכים ביום 3.4.01 בהיותה בת 71. המחלוקת שלפני עוסקת בהיקף הפיצוי ההולם את נזקיה. התובע 2 הוא בנה של התובעת 1.

2.      בתאונה נפגעה התובעת 1 פגיעה רב-מערכתית: בראש, בשתי הרגליים, באגן הירכיים ובכתף ימין. כיום היא מתנייעת עם כסא גלגלים, ואולם, היא מסוגלת ללכת הליכה קצרה על רגליה, תוך כדי צליעה ניכרת, הנובעת מכך שרגלה הימנית קצרה מרגלה השמאלית.

          לאחר התאונה אושפזה התובעת כחודשיים בבית החולים "הלל יפה", ואחר כך עברה לבית חולים סיעודי "רעות" ביד אליהו. התובעת שוחררה מאשפוז ביום 10.3.02 ועברה לביתו של חברה, מר קובלסקי.

          התובעת עברה סדרת ניתוחים לאחר התאונה ונזקקה ל-355 ימי אשפוז. פרופ' מושיוב  קבע לה 100% נכות זמנית מיום התאונה עד יום 30.12.03. בתקופה שממרץ 2002 החלה התובעת לקבל גם עזרה בעין ישירות ע"י חברת הביטוח בהיקף של 7-18 שעות שבועיות, וכמו כן, החל מחודש אפריל 2002, קיבלה גם עזרה בעין באמצעות ביטוח סיעוד של המל"ל בהיקף של 10-15 שעות שבועיות. כיום מטפלת של המוסד לביטוח לאומי מגיעה לביתה ארבע פעמים בשבוע לארבע שעות בכל פעם בהיקף של 10-15 שעות שבועיות.

3.      שני מומחים רפואיים מונו לתובעת.

האורתופד פרופ' רמי מושיוב קבע כי בגין ההפרש באורך הרגליים, העומד על 8 ס"מ, נכותה היא 40%. לגבי הפגיעה ברגל ימין קבע: קשיון בקרסול ימין - 20%  והגבלה סוב טלרית - 20%. בשל נכותה הקשה ברגל ימין ראה המומחה לראוי לקבוע, בסופו של דבר, שנכותה הצמיתה ברגל ימין מתאימה למצב של קטיעה מתחת לברך, והינה בגובה של 50%. אשר לרגל שמאל, ציין המומחה כי בכף הרגל נגרם שבר של צוואר הטלוס עם תזוזה אשר הוחזר וקובע. המומחה הוסיף כי בבדיקתו התרשם מנפיחות, רגישות סוב טלרית בולטת וחוסר תנועה. המומחה העמיד את נכותה הצמיתה של התובעת ברגל שמאל על 20%.

          סך הנכות האורתופדית המשוקללת, אפוא, היא 60%.

          הפסיכיאטרית ד"ר רימונה דורסט מצאה כי התובעת מצויה במצב פסיכוטי פעיל עם מחשבות שווא של רדיפה והלוצינציות שמיעה, והגיעה למסקנה כי התאונה גרמה לתובעת נכות נפשית שהתווספה לנכות קודמת בתחום זה. על פי קביעת ד"ר דורסט, נכותה הנפשית הכוללת של התובעת עומדת על 50%, מזה 30% בעקבות התאונה. מדברי ד"ר דורסט עולה כי מצבה הפסיכוטי הקודם של התובעת, שהתבטא במשבר פסיכוטי ב-1996 - משבר שבמהלכו ניסתה להתאבד באופן שעלול היה לפגוע באביה - היה רדום מספר שנים קודם לתאונה, וכשלוש עד ארבע שנים לא נזקקה לתרופות. על פי ד"ר דורסט, מצבה הנפשי כיום גורם לתובעת ערעור יחסים עם בני משפחתה ועם חברה. עוד ציינה ד"ר דורסט כי לאחר התאונה התובעת מטופלת בסרוסט (נגד דכאון) ולוריבן לשינה.

4.      הנתבעות טוענות כי מגבלותיה האורתופדיות של התובעת הינן אופייניות לגילה ואין לייחסן באופן בלעדי לתאונה. טענה זו אינה מקובלת עלי. המציאות מלמדת שרבים בגילה של התובעת מתפקדים ללא כל מגבלה. מדברי המומחה האורתופדי עלה בבירור כי המגבלות שציין - שהן המכבידות על התובעת כיום - נובעות מאותן פגיעות מסוימות שנגרמו בתאונה.

5.      בא-כח התובעים טוען כי לנוכח כלל נכויותיה ומגבלתה התפקודית, יש להכיר בהיזקקות התובעת לנוכחות מתמדת של אדם בקרבתה, אשר ישחרר אותה מפחדיה החולניים להישאר לבד, עליהם העידה:

"כשעזבתי את קובלסקי כל הזמן בכיתי. אני גרה בדירת קרקע בלי סורגים ופחדתי. הוא [הכוונה לנכדה] בא איתי לישון שלא אפחד בלילה. לפעמים בשבת הוא יוצא ואז אבא שלו מגיע" ( פרו' מיום 2.7.06, עמ' 17).

          נוכחות כזו דרושה לטענת בא-כח התובעים גם כדי לסייע לתובעת לרדת מהמיטה ולהיעזר בעגלת הנכים, וכן כדי לבצע במקומה פעולות שהיא מתקשה לעשותן.

          באת-כח הנתבעים טוענת כי כיום מצבה של התובעת הוטב באופן משמעותי מהמועד בו נבדקה ע"י המומחה, מאחר שלאחר התאמת נעליים אורתופדיות מוגבהות היא מסוגלת להלך עם מקל, כעולה מעדותה (שם, עמ' 11 ש' 15-18). לעניין הצורך בקרבת אדם נוסף להרגעה מפחדים, מטעימה באת-כח הנתבעים שמדברי התובעת עצמה עלה כי בעיות השינה שלה, ובכללם הפחדים החלו לפני התאונה, וכי כל השנים, מאז שאושפזה בבית חולים אברבנל (בעקבות ניסיון ההתאבדות בשנת 1996), היא נוטלת את תרופת הלוריבן כדי להרדם וצריך להיות מישהו איתה בלילה. באת-כח הנתבעים מוסיפה כי אין בכל חוות הדעת של ד"ר דורסט בסיס לטענה כי התובעת זקוקה להשגחה כלשהי. עוד טוענת היא כי הצורך בחברה למניעת בדידות הינו צורך אנושי כללי, ואינו קשור לתאונה.

אשר לצורך בהשגחת אדם נוסף או בנוכחותו, מהבחינה הנפשית, אציין כי על פי המלצת ד"ר דורסט, על התובעת לקבל עזרה של מטבי"ת למניעת בדידות העשויה להחריף את מצבה הנפשי. אני סבורה כי ד"ר דורסט הבהירה בחוות דעתה כי לתאונה היתה תרומה משמעותית להחרפת בעיות התובעת, גם בתחום ההתמודדות עם הפחדים, ולכן יש לייחס לתאונה את עיקר בעיות התובעת בתחום זה, וזאת גם אם הבעיה במקורה החלה קודם לתאונה. התאונה הגבירה באופן משמעותי את הצורך להתמודד עם פחדי הבדידות.

          בעניין מידת עצמאותה הפיסית של התובעת, אומר כי מכלל דבריה של התובעת עולה כי בבית היא מסוגלת להסתובב עם מקל. היא גם מסוגלת להיעזר במעקה כדי לרדת שתי מדרגות המצויות בביתה ולהגיע ברגל עד לרכב (שם, עמ' 11), אך היא נמנעת מלצאת החוצה לבד. מחוץ לבית התובעת, אפוא, תלויה בסיוע הזולת לצורך ניידותה.

6.      בנסיבות שתוארו, אני סבורה כי נכון לראות את התובעת כנזקקת כיום בגין התאונה לסיוע של 6 שעות בכל יום, דהיינו - ל-42 שעות שבועיות. פתרון בעיית השינה - שהוחמרה בגין התאונה, יכול להיעשות ע"י כך שהשעות ירוכזו בשעות הערב, או למצער חלק מהן. איני רואה צורך בסיוע למשך כל שעות היום, מהטעם שהתובעת, ולו בזכות מאמציה לתפקד, מסוגלת לתפקד בבית ולשרת את עצמה באופן עצמאי, לרבות ע"י הליכה בבית עם מקל. כיום התובעת מקבלת סיוע למשך 15 שעות שבועיות מהמוסד לביטוח לאומי כבר מספר שנים. בא-כח התובעים ערך את חישוביו לעניין הפיצוי לגבי עזרת הזולת "על פי מפתח אקסלרוד", כתאורו (דהיינו: תוך חלוקת הסכום השבועי הכולל שנקבע בעבור עזרת הזולת בפסק דין אקסלרוד ל-168 שעות), ומבלי לכלול את השעות שבהן התובעת מקבלת סיוע מהמל"ל.

          באת-כח הנתבעים סבורה כי אין מקום לפסוק לתובעת סכום כלשהו כעזרת הזולת, מאחר שלשיטתה אין היא זקוקה ליותר מאותו סיוע שהיא מקבלת מהמל"ל.

          בין הצדדים מחלוקת גם לעניין הפיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר.

בחלק ניכר מתקופת הנכות הזמנית המלאה שנקבעה לתובעת (שנתיים ותשעה חודשים) היתה התובעת מאושפזת בבית חולים. לאחר שחרורה, ביום 10.3.02, לא קיבלה עזרה בשכר, זולת הסיוע של אבנר והמל"ל שנזכר לעיל. ב"כ הנתבעים מדגישה כי דו"ח השחרור מבית החולים מלמד כי עם שחרורה היתה התובעת עצמאית באכילה, בטיפוח אישי ובלבוש גף עליון. ואולם, דו"ח זה עצמו מלמד על צורך בעזרה ברחצה (לצורך עטיפת הגבס בשקית ניילון), בלבוש גף תחתון (לצורך נעילת סנדל הליכה ברגל ימין), בניקיון, בכביסה ובקניות. אותה עזרה  נחוצה - שלא ניתנה ע"י אבנר והמל"ל - ניתנה לה ע"י הקרובים לה הנמצאים במחיצתה, והתובעת זכאית לפיצוי בגינה. כמו כן, אין מקום להתעלם מביקורי בני משפחתה בכל התקופה שלאחר התאונה, ובכלל זה ביקורי בן זוגה לחיים קובלסקי בבית החולים. לאחר שחרורה מבית החולים ולאחר תקופה קצרה בבית בנה, עברה התובעת לבית בן-זוגה. במקום זה עזרו לה, לפי עדותה, קובלסקי עצמו וכן בתו, אשר ערכה קניות עבורה. נראה כי בתקופות אחרות, וכך לאחר עזיבת בית קובלסקי, בנה ונכדה הגדילו את סיועם. הנכד גר עם התובעת, בשל פחדיה, כשלושה חודשים לפני מתן העדות בבית המשפט (יולי 2006) ועל פי עדותה, כאשר לפעמים בשבת הוא יוצא - אביו, בנה של התובעת, מחליף אותו. לגבי התקופה הסמוכה לתאונה, בן התובעת העיד כי אחרי העבודה היה נוסע לבתי החולים הלל יפה ורעות, וגם העיד כי במהלך התקופה מאז התאונה הסיע את אמו על פי הצורך. גם קובלסקי היה מסיע אותה כאשר שהתה בביתו. מהראיות עלה כי במשך תקופה מסוימת שהתה התובעת בבית הבן, וחלק ממנה במושב ברמת הגולן. אליבא דתובעת, בתקופה זו היא זו שסייעה לבנה, שסבל אז מסיבוכי סכרת. מכל מקום, בתקופה זו קיבלה עזרת מטבי"ת בהיקף של חמש שעות שבועיות. התובעת שהתה עם בנה גם בחולון בתקופה אחרת. יש לציין כי גם אם התובעת תמכה בבנה עקב בעיותיו הרפואיות, אין הדבר שולל את העובדה שקיבלה עזרה מסוימת גם ממנו, בהיותם יחד. אך טבעי הוא שהדבר יקרה במערכת של אם ובן, כשגם האם פגועה.